שיר לקרנית גולדווסר,
אשתו של החייל הנעדר
 
היא ישבה לה שם בחדר ובין בכי לצחוק, 
חשבה האם הוא בסדר כשהוא כל כך רחוק.
האם הוא מתגעגע כמוני או יותר, 
והאם הוא יודע שאני לעולם לא אוותר.

פזמון: 
אני רוצה שלא תשכח ושתמיד תזכור, 
שאחרי שדה של חושך יש שדות של אור. 
שיש קצה לכל בור עמוק, 
ושאחרי דמעות של בכי באות דמעות של צחוק.

בכל בוקר מתעוררת ומחבקת אותו בדמיונה, 
אל תדאג, אני בדרך היא לוחשת לתמונה. 
אני עוד אחבק אותך יקיר, 
אותך ואת כל החיילים האחרים.

פזמון: 
אני רוצה שלא תשכח ושתמיד תזכור,
 שאחרי שדה של חושך יש שדות של אור. 
שיש קצה לכל בור עמוק, 
ושאחרי דמעות של בכי באות דמעות של צחוק.

היא מאמינה בעצמה יותר מכל דבר אחר,
ויודעת שבקרוב מאד הוא ישתחרר. 
היא כבר מתכננת את היום שיחזור, 
מה תכין לו לאכול וכמה פרחים תשזור.

פזמון:

אני רוצה שלא תשכח ושתמיד תזכור, 
שאחרי שדה של חושך יש שדות של אור. 
שיש קצה לכל בור עמוק, 
ושאחרי דמעות של בכי באות דמעות של צחוק.

הוא נושם איתה כל נשימה שהיא נושמת, 
וחולם איתה את כל החלומות שהיא רוקמת. 
ובקרוב היא משוכנעת היא שוב תהיה איתו, 
וכן היא יודעת שכשהיא מחזקת את עצמה היא מחזקת 
גם אותו.

 פזמון: 
אני רוצה שלא תשכח ושתמיד תזכור, 
שאחרי שדה של חושך יש שדות של אור. 
שיש קצה לכל בור עמוק, 
ושאחרי דמעות של בכי באות דמעות של צחוק.
 
ערבה, בית הבוגר במעלות