החיים שלי

א. –  בית הדבש 
נולדתי בגרוזיה, אצל אמא ואבא. לפני שש שנים עליתי לארץ. גרתי עם סבתא. 
לפני חצי שנה סבתא נפטרה. גרנו באשדוד – עם אמא והבעל שלה שהיה מרביץ לי כל הזמן. 
אבא נשאר בגרוזיה. הוא נוצרי והוא ואמא התגרשו. לאמא יש ילד מהבעל השני שלה. 
יש לי גם אחות נשואה והיא בהריון עכשיו. יש לי עוד אח בגרוזיה, בן עשר. 
בילדות שלי סיפרו לי שקרה משהו כשהייתי קטנה. לא הרגשתי כל כך טוב, הייתי בעצבים, היה לי קשה שההורים התגרשו. 

הבעל של אמא שלי היה נרקומן. גם אני הייתי מרימה עליהם ידיים. היום אני לא עושה את זה. 
עברנו לגור בתל אביב. למדתי שם בבית ספר, והיה לי שם קשה. היו לי בעיות מאד קשות. 
למשל הייתי מרימה סכינים והייתי מרביצה. לא השתלטו עלי אז התאשפזתי בבת-ים. 
פאדי הרכז שלי הוציא אותי משם ועברתי לגור בהוסטל בעכו, אחרי זה עברתי להוסטל בית דבש. 

להיות בהוסטל זה מרגיש לי לחץ. אני דואגת למשפחה, לאמא, אבא, לאחותי שיש לה חבר לשעבר והוא רב איתה כל הזמן. עכשיו בבית הספר אני קצת לחוצה וככה גם בעבודה. 

פה ושם יש לי התפרצויות, אבל נתגבר, אין ברירה. יש לי גם רגעים טובים. נותנים לי פה כל הזמן אהבה. אתם המשפחה שלי, גם המדריכים וגם הבנות והבנים, אפילו שיש לי משפחה. 
חשוב שאני בהוסטל עכשיו ואני צריכה להתמודד וללמוד איך לחיות בחוץ בכלל. 

אני מאחלת לעצמי שנה מתוקה ושנה רגועה וגם שאני אמצא אהבה חדשה. 
קודם כל אני צריכה להשתנות בגוף שלי, אני לא מרגישה בנוח בגלל שאני שמנה, לא יכולה לצאת לרחוב. 
גם בראש אני צריכה להשתנות – לא לבכות ולא להתפרץ. אני כבר לא מקללת. 
כשאני מדברת בגרוזינית אני אומרת:”אמא, בואי תיקחי אותי“. 
הכי קשה לי כשכועסים עלי.